"כבר איבדתי את האמונה" היא אומרת לי "אני אובדת עצות ולא מצליחה לראות איך הוא יסתדר בחטיבה"
אמונה היא הוודאות שלנו באפשרות של דבר מסויים להתקיים עוד לפני שהוא קרה. כמה היא חשובה בתהליך גידול הילדים ועוד יותר בליווי של ילד שעובר תהליך של אימון וטיפול רגשי.
על מנת לגדל ילד שמאמין בעצמו, שסומך על היכולות והכישורים שלו אנחנו צריכים להאמין בו ולסמוך עליו קודם לכן. אפילו עוד לפני שהוכיח את עצמו. כשאנחנו מצליחים לראות את האופק, את מה שייתכן ואפשרי, רק אז נוכל ליצור את המרחב שיאפשר לילד לגדול, לפרוץ את הגבולות של עצמו, לרכוש מיומנויות ולפתח את היכולות שקיימות בו.
חשוב שנראה את היכולת הזו ואיך הוא מבטא אותה קודם כל בעיני רוחנו, כהורים.
ממש ליצור לעצמנו דמיון מיטבי בו הילד כבר רכש את המיומנות ומה היא מאפשרת לו.
זהו ללא ספק אתגר, במיוחד עבור הורים שילדיהם חווים קשיים לימודיים, חברתיים או רגשיים ולא פעם אני שומעת מהם קולות של ייאוש. ראשית מהסיבה הפשוטה שכל שינוי כזה הוא בעצם תהליך שלא מתרחש בין לילה, ובתהליך יש עליות וירידות. כשאנחנו בעלי אמונה אז נדע לשים את הדגש ולהעצים את ההתקדמות, גם אם היא קורית בצעדים קטנים ונקבל את העובדה שה"בורות" הם חלק מהעניין. יש לזה השפעה מאוד גדולה במיוחד בתהליך של אימון או כל טיפול רגשי.
שנית, כשההורים מפנים את הילד לאימון או לטיפול מתקבלת לעיתים התחושה שהאחריות היא של הילד בלבד. הוא זה שצריך לעשות את השינוי. ההורים לא תמיד רואים את הקשר בין אופי התקשורת עם הילד ואופן התגובה שלהם אליו לקושי שלו ולהתקדמות שלו.
לעיתים הילד מצליח לעשות את השינוי אבל בבית עדיין רואים בו את אותו הילד ועל כן מן הסתם תשומת הלב תהיה על החולשות ולא על החוזקות וההצלחות מה שיקשה על הילד את ההתקדמות.
כשיש לנו כהורים אמונה ביכולות ובמסוגלות של הילד אנחנו גם נעביר אליו יותר ויותר אחריות בהתאם לגילו.
נמנע מלעשות עבור הילד כל מה שהוא יכול לעשות בעצמו (גם, ובמיוחד, אם זה לא נעשה בדרך שלנו) – לבחור בעצמו את הבגדים, להתלבש ולהתקלח לבד, לצחצח שיניים בגילאים הצעירים. לסדר את הילקוט (בשנת הלימודים הראשונה נעשה זאת יחד ובהדרגה נעביר את האחריות לילד בלבד)
בגילאים מאוחרים יותר זה הסעות, בירור החומר למבחן, או סתם לבקש מהמורה להעביר אותו מקום כי הוא לא הכי מסתדר עם הילד שיושב על ידו.
כשאנחנו נותנים לילד אחריות אנחנו מעבירים לו את המסר שאנחנו סומכים עליו וכך הוא לומד לסמוך על עצמו ורוכש בטחון.
ככל שנעשה עבור הילד דברים שהוא יכול לעשות בעצמו אנחנו משדרים לו מסר של חוסר יכולת ומסוגלות, מה שמחליש אותו.
קושי הוא מנוף לצמיחה. אל תיבהלו בכל קושי שהילד מעלה ואל תמהרו לייעץ ולהציע פתרונות. כל קושי לימודי, חברתי או רגשי בא לפתח את הילד וללמד אותו משהו על עצמו. כשהילד מתגבר על קושי ומוצא פתרון בעצמו הוא מחזק את הבטחון העצמי שלו.
אפשרו את הלמידה הזו בהקשבה ובהתעניינות בכל הקשור לתחושותיו ורגשותיו. לפעמים כל מה שהילד זקוק לו הוא פשוט הקשבה ואמפתיה ובזה הוא יסתפק, ובמידה ולא, שאלו אותו שאלות שיובילו אותו להעלות הצעות לפתרון בעצמו, תופתעו לגלות כמה יצירתיים הם יכולים להיות.
ברוב המקרים בשיחה הכוללת הקשבה, התעניינות על ידי שאילת שאלות כמו: מה יעזור לך? למה אתה זקוק? מה אתה צריך ממני? נחזק את הקשר עם הילד ונלמד אותו להיות קשוב לעצמו כך שידע גם לתווך לעצמו למה הוא זקוק.
הציפייה שלנו כהורים לראות את הילד מצליח חברתית, ולימודית עלולה להוביל אותנו ללחוץ עליו יתר על המידה באופן שישדר שליטה וכפייה, מאידך, הקושי שלנו להכיל את האתגרים איתם הילד מתמודד עלולה לגרום לנו לוותר לו, וכך גם לוותר עליו.
יחד עם זאת, ציפייה מהילד היא דבר מאוד חשוב והיא מה שמשדרת לילד שאנחנו מאמינים ביכולות ובכוחות שלו להצליח, על כן, חשוב שהוא ידע וירגיש זאת.
