מה, אז לוותר לילד על הערך אם לא בא לו ??
לא להציב גבולות?
איך הוא ילמד לשנות את ההתנהגות.
אני רוצה שגם לו זה יהיה חשוב, שגם הוא ירצה.
ראשית, גבולות נחוצים לילדים.
גבול נחוץ לתחושת הבטחון של הילד.
הגבולות הבסיסיים הם אלו שנועדו להגן על שלומו ובטיחותו של הילד. לא נאפשר לילד לרוץ לכביש לדוגמא, או לשחק בחשמל.
גבול נחוץ גם כשמירה על מרחב נעים בין הילד לבין הזולת. אני חופשי לנהוג כרצוני כל עוד אני לא פוגע באחר.
באימון האינטגרטיבי מתייחסים לגבול גם בהקשר של רצון.
לרצונות שלנו אין גבול, וחשוב שנדבר אותם ונבטא אותם. זה לא אומר שנוכל להשיג את כולם, או שאנחנו כהורים צריכים לממש את כל הרצונות של ילדנו, אבל השאיפה תהיה תמיד לכבד אותם, שהרי לא היינו רוצים לדכא את הרצון.
בכל הקשור בגבולות שנועדו להגן על שלומו של הילד, הסמכות ההורית מורגשת ומאוד ברורה וחד משמעית . לא ניתן לילד למשל לשבת בכסא הנהג כשאנחנו בנסיעה, וזה משהו שגם לא ננהל עליו משא ומתן. אם נבחן את הנושא הזה נוכל לראות שהמגבלה הזו מאוד ברורה גם לילדים, לא מתעורר שום שיח סביב הנושא הזה.
נוכל גם לראות, בגיל הגן במיוחד, שכשהילד מגיע בבוקר לגן ברור לו איפה הוא מניח את התיק, ולא יעלה על דעתו לזרוק אותו במרכז החדר על הרצפה למשל. ולפעמים אנחנו תוהים איך זה שאנחנו בבית יכולים לבקש כל כך הרבה פעמים לשים את התיק במקום המיועד לו וזה לא קורה.
מתי מתעורר הקושי? מתי קורה שהסמכות שלנו מתערערת? כאשר אנחנו לא החלטיים בינינו לבין עצמנו בגבול שהצבנו. יש לנו התלבטויות מכל מיני סיבות: לעיתים זה יכול להיות רגשות אשמה. במקרים כאלה אנחנו נוטים לוותר כפיצוי, לפעמים מתעוררים בנו חמלה ורחמים ואז אנחנו נוטים לוותר מתוך הזדהות עם הילד.
לעיתים אנחנו נרגיש את הבלבול בפנים, על אף שכלפי חוץ נמשיך להתעקש על הדבר ועדיין לא נזכה לשיתוף הפעולה של הילד.
למה? – כי כשאנחנו מתלבטים בתוך עצמנו, לא בטוחים, מהרהרים אנחנו לא משדרים בטחון, ואת השדר הזה הילדים קולטים.
מה עושים במקרה כזה?
בודקים עם עצמנו מה הגישה שלנו כלפי הדבר? איזה ערך עומד מאחורי ההחלטה שלנו, והאם חשוב לנו להקפיד עליו? במידה ולא, נשנה את גישתנו להתנהגות הילד. זה יימנע לא מעט וויכוחים ומריבות.
במידה וזהו ערך חשוב שאנחנו לא רוצים לוותר עליו, נהיה עקביים ונחרצים בדרישה.
על המסר להיות חד משמעי, קצר וברור. אני מאמינה בשיח שמסביר מה עומד מאחורי הדרישה או ההתעקשות. יש ילדים שהסבר כזה יכול להניח את דעתם בניגוד למצב בו ההורה פשוט החליט כי "ככה בא לו".
נקודה נוספת שחשוב לקחת בחשבון היא התגובה של הילד לדרישה או להגבלה שלנו. עלולה להיות לנו איזו פנטזיה שאנחנו כהורים פשוט נציב את הגבול או נאכוף את הדרישה והילד פשוט יסכים איתנו ויקבל את הכל בהבנה.
אם נקדיש לעניין קצת מחשבה נגלה שאולי זה נוח לגדל ילדים צייטנים, שעושים כל מה שאומרים להם ומקבלים עליהם כל מרות, אבל ברור לנו שלא היינו רוצים שיצאו ככה לעולם. אנחנו נשאף לגדל ילדים בעלי חשיבה ביקורתית עם הבנה של המשמעות מאחורי הבחירות שלהם, או של הדרישות מהם. ולכן, אנחנו מאוד נקל על עצמנו אם נבין שהתנגדות, כעס ובכי הם חלק בלתי נפרד מעסקת החבילה שנקראת הצבת גבולות. נקבל זאת בהבנה כזכות של הילד לכעוס או להתעצבן ונכבד אותה.
אפשר לומר לילד "אתה צודק, זה יכול מאוד להכעיס כשלא מסכימים איתך וכשתירגע אני אשמח שנשב יחד לשחק או לצפות בסרט…"
אנחנו יכולים אולי לגרום לילד לעשות מה שאנחנו רוצים אבל לא בהכרח לגרום לו להיות שותף לרצון.
תנו את תשומת לבכם לכמות הפעמים בה אתם משתמשים במילה "לא". ובכלל אמצו את הגישה בה אתם אומרים לילד מה כן אפשרי מבחינתכם.
כשאתם מקפידים לעמוד בעקביות מאחורי החלטה שלכם, וברורה לכם הסיבה אתם תוכלו להפעיל את הסמכות ההורית ביתר קלות, וכך גם תחושת הבטחון של הילד תגבר מאחר והוא מרגיש שיש לו על מי לסמוך.
