אחד הקשיים היותר נפוצים שעולים אצל בני הנוער הוא שלא מבינים אותם. תכלס, גם אנחנו, כאנשים בוגרים, היינו מסתובבים בעולם בהרגשה הרבה יותר טובה אם הייתה בנו הידיעה שמבינים אותנו. אם אלו בני הזוג שלנו, הילדים, החברים וההורים.
בתוך מסגרת הטיפולים הרגשיים, זוהי למעשה האמפתיה – היכולת לזהות את הרגשות של האחר ולאפשר לו להרגיש מובן. מה שנקרא "להיכנס לנעליו".
אמפתיה היא יכולת בסיסית חשובה מאחר והיא מאפשרת לנו הסתגלות חברתית מהירה וטובה יותר, מקלה עלינו בהתמודדות עם סיטואציות חברתיות, ומשפרת את יכולת התקשורת שלנו עם הזולת.
אמפתיה בטיפולים רגשיים תורמת לקשר ויצירת חיבור. היא מרכיב מאוד חשוב במערכות יחסים, בקשר בין הורים וילדים, בין בני זוג וחברים.
תרסה וייסמן (חוקרת מקצועות) זיהתה ארבע איכויות לאמפתיה.
היכולת לראות מנקודת מבטו של האחר. להבין שזוהי האמת שלו, זו המציאות שהוא חווה.
הימנעות מביקורת ומשיפוטיות. כשאני אומרת לילד "אני מאוד מבינה את ההרגשה, אבל אם היית מקשיב לי….." "אני מבינה שאתה כועס אבל אם היית נמנע מ….." אני מבקרת ושופטת אותו.
במקום בו מחפשים חיבור וקרבה לא יכולה להיות ביקורת. שיפוטיות יוצאת ריחוק.
ידיעה והבנה שגם לזולת יש רגשות. גם הוא עשוי לכעוס, להיפגע, להיעלב, לקנא. אם אבין שמאחורי ההתנהגות של הילד עומד רגש שבא לאותת על צורך, בדיוק כפי כשהיה תינוק בכה וגילה סימני עצבנות כשהיה רעב או עייף. כעת הוא בוכה, מרביץ או צועק כי הוא פגוע, עצוב, מרגיש בדידות, מקנא. הכרה ברגש הרבה פעמים מפחיתה מעוצמתו ומאפשרת לרגש הקשה לחלוף מהר יותר.
היכולת לתקשר עם אחרים כשמזהים רגש כזה.
חשוב להדגיש שאמפתיה לא תבוא על חשבון הצבת גבולות. יש להפריד בין הרגש שעולה לבין ההתנהגות. אנחנו נביע הבנה כלפי הרגש אבל לא נקבל את ההתנהגות אם היא לא ראויה ופוגעת בזולת.
היכולת שלנו להתחבר לרגש של האחר כרוכה ביכולת שלנו להתחבר לחלק בעצמנו שמכיר את הרגש הזה, והרבה פעמים זה לא קל. אנחנו נעשה הכל על מנת להימנע מלהרגיש רגש קשה. אם זה התסכול שלנו על עצמנו כהורים, אם יש לנו מחשבות לא מיטיבות על עצמינו כהורים, אם אנחנו מרגישים רגשות אשמה. אם זה תסכול על חוסר האונים שלנו מול הילד. כשאנחנו לא יכולים לגלות כלפי עצמנו אמפתיה, יהיה לנו קשה להיות אמפתיים כלפי אחרים.
מרכיב נוסף שמקשה על גילוי האמפתיה עם ילדים הוא ההזדהות העמוקה שלנו עם הקושי שהם חווים. במקרה בו אנחנו מרחמים על הילד או שאנחנו בעצמנו חווינו את אותו הדבר כילדים ואנחנו לא רוצים שהוא ירגיש את אותו הדבר. הוא חוזר מבית הספר ומספר שאין לו חברים, אף אחד לא רוצה לשחק איתו, הוא מרגיש לבד. אם גם אנחנו חווינו את אותה חוויה כילדים זה יעורר בנו קושי להתמודד. במקרים האלה לרוב אנחנו מיד נציע פתרונות, ננסה "להמתיק" את המצב ונחפש כל דבר שיסיח את תשומת הלב מהתחושה הלא נעימה.
חשוב לדעת שעצה לרוב לא פותרת את הבעיה, ומה שמשפר את המצב הוא תחושה של חיבור וקשר, כזו שנוצרת באמצעות אמפתיה.
קושי בגילוי אמפתיה יצוץ גם בשגרת חיים עמוסה ולחוצה. אז לרוב נגלה הרבה פחות סבלנות שליח אמפתי.
איך נפתח אמפתיה אצל הילדים?
ראשית נשמש להם דוגמא.
בתקשורת איתם – כשנזהה אצל הילד במבט, בשפת הגוף או בהתנהגות רגש לא נעים, נתעניין ונשאל מה הוא מרגיש. בגילאים צעירים כשהילד עדיין לא מזהה את הרגש בעצמו, נשאל: אתה כועס או מאוכזב?
נשאל אותו למה הוא זקוק. האישור שלנו לרגש שלו מאוד חשוב, על כן נגלה הבנה, ותמיד תמיד נצדיק את הרגש. כשאנחנו מתכחשים לרגש של הילד, או מזלזלים בה זה יוצר אצלו את התחושה שמשהו אצלו לא בסדר אם הוא מרגיש ככה, ועוד יותר על זה שהוא לא מצליח להתמודד עם זה.
כשאנחנו נותנים לילד לגיטימציה לרגש, כדבר טבעי שעולה בו, הוא גם יפתח את תחושת המסוגלות שלו להתמודד איתו ולווסת אותו.
אנחנו מהווים מודל גם בתקשורת מול בני הזוג שלנו, ועם בני הבית האחרים, אחרים אחיות. וכמובן עם הזולת.
כשאנחנו מגלים אמפתיה כלפי הילד, הוא לומר להיות אמפתי כלפי עצמו וכלפי הסובבים אותו.
הוא יגדל להיות אדם אכפתי שרואה את האחר ויוכל גם להשפיע.
