שמי מירב נעמי שמעוני
אני מחנכת לגיל הרך, מאמנת כושר, ועוסקת באימון אינטגרטיבי לילדים ונוער.
האימון האינטגרטיבי עבורי הוא הרבה מעבר לתהליך.
מדובר בכלים יישומיים שמאפשרים לילד לחיות את החיים במלואם ולממש את היכולות האינסופיות הקיימות בו.
איך הכל התחיל....
כיתה ד'
התחלנו את לימודי האנגלית בבית הספר היסודי
אנחנו יושבים בספריה עם דפי העבודה שהמורה לאנגלית חילקה לנו
אחת הבנות נגשת אליי ומבקשת ממני לעזור לה לרגע, יש מילה שהיא לא מצליחה להבין.
היא מצביעה עליה ואני מנסה לזהות את האותיות, לחבר אותן למילה ושוברת את הראש איך לכל הרוחות קוראים את הדבר הזה?
לבסוף שוברת גם את השיניים ומנסה להגות אותה בכל מיני וריאציות, עד שאחד הילדים פשוט קורא אותה בשטף וכל חבורת הילדים שישבה שם באותו הזמן פורצת בצחוק מתגלגל.
אני לא חושבת שהבנתי בכלל מה קרה שם, ואת גודל ההשפעה של האירוע הזה על החיים שלי.
במשך שנים ארוכות גם לא ממש זכרתי אותו. כמובן שלא שיתפתי איש, וזו גם כנראה הייתה הנקודה בה חתמתי עם עצמי על חוזה בו אני כתלמידה, משתתפת בשיעור רק כאשר אני יודעת בוודאות את התשובה, ויותר מאוחר כסטודנטית וכאישה, אני לוקחת חלק בשיחה ומביעה את דעתי רק במקום שבו אני מבינה לעומק במה מדובר.
ככל שעברו השנים תחושת הבושה רק הלכה והתעצמה. נוספה אליה בדידות עמוקה שליוותה אותי בתחילת הדרך בתיכון, כשהחברה הטובה והיחידה שהייתה לי בחטיבה פנתה למגמה שונה משלי.
הבושה פגשה אותי בעוד כל כך הרבה מקומות וצמתים בחיים עד למקום שבו הייתי עסוקה כל הזמן בלחפש אישור למי שאני, דעותיי, העדפותיי ותחושותיי.
ברור שמתוך המקום הזה, אין את האנרגיה הדרושה להביא לידי ביטוי את היכולות האמיתיות שלי.
בבית הספר ובלימודים האקדמיים הקפדתי לשבת בסוף הכיתה, נמנעתי ממפגשים חברתיים שכללו אנשים שאני לא מכירה, ומאותה הסיבה לא הצלחתי לשמר קשרים חברתיים לאורך זמן.
כל מה שהחברה סביבי ניסתה לשקף לי כל אותה תקופה לא הצליח לשפר את ההרגשה ולהפוך אותה לאותה תחושה פנימית עמוקה של בטחון לה נזקקתי.
כמה מאיתנו המבוגרים מסתובבים עם חוויות כאלו?
מאז שעשו לי …. אני לא….., מאז מה שקרה לי אני לא סומך על אף אחד וכד', בתהליך של מודעות עצמית לכישוריי וליכולותיי, שינוי השיח הפנימי, מתן ביטוי לרגש ועשייה הצלחתי להתגבר על אותה תחושה שהיוותה עבורי מחסום.
